ניגון אותנטי

בתוך מרחב בטוח ונעים יש מקום לכל מה שרוצה לצאת. ליפה ולמכוער, לרגוע ולסוער, ללחישה ולצעקה, ליופי ולכאב. בלי נכון ולא נכון, אין דרישות ואין טעויות. רק מרחב חופשי של סקרנות אוהבת, מרחב לחקור ולגלות מה רוצה לקרות דרכך, מה רוצה להישמע דרך כלי הנגינה שלך. יחד ננגן את המסע הייחודי האישי שלך אל הקול האותנטי שלך. כשעולים אותם כאבים - אולי כאב על הנטישה של המוסיקה, או כאב על הפער בין הקול הפנימי האותנטי לבין מה שיוצא מכלי הנגינה - אנחנו יכולים לנגן גם אותם. במרחב מאפשר וחסר שיפוטיות, אנחנו נותנים ביטוי גם לאותם רגשות קשים שעד עכשיו היו מחסום בתהליך שלנו. הנגינה מאפשרת לנו גם לחפש את היופי וגם לבטא את הרגש. ואז אנחנו ממשיכים לצעוד בשמחה בדרך המופלאה הזאת של המוזיקה.

למי שרוצה ליהנות יותר מהנגינה (בכל כלי נגינה או בשירה). למי שמתמודד.ת עם כאב או קושי בתהליך החזרה לנגינה, או עם חסמים בתהליך ההשתפרות בנגינה. למי שרוצה לנגן יותר מהלב, מחיבור ומהרגש ופחות מהראש. למי שרוצה לאפשר לנגינה שלו להפוך לתהליך של צמיחה וריפוי עצמי.

בתוך מרחב נקי משיפוטיות, ברוח של משחקיות, סקרנות וחקירה, ננגן יחד את מה שקורה ברגע. לפעמים ננגן יחד, לפעמים לחוד, ולפעמים בדיאלוג. נתרגל להרגיש נעים ובנוח עם הכלי, בלי חשש מטעויות ומשיפוט. נתרגל הקשבה לקול האותנטי שלנו ונלמד בהדרגה איך לתת לו לצאת אל כלי הנגינה. מדי פעם אציע ניסויים, משחקים או תרגילים. במשחקים האלה אי אפשר לטעות. הם נועדים רק לפתוח בפנינו אפשרויות חדשות, לגלות בעצמנו ובנגינה שלנו דברים חדשים, ולשפר היבטים שונים שאנחנו מעוניינים לשפר בנגינה שלנו. אלה כלים שאספתי במהלך הדרך ואיפשרו לי לעבוד על היבטים שונים בנגינה שלי, בהקשבה שלי ובחיבור שלי לקול האותנטי שלי. תרגילים אחרים יאפשרו לנו לפרוץ חסמים רגשיים ולשחרר אותם בתהליך הנגינה. במהלך הדרך נלמד לשים לב לחסמים השונים שיש לנו בנגינה, באימונים או בנגינה עם אנשים נוספים, נתעניין בהם, ונתנסה בדרכים שונות לעבוד איתם. ובעיקר, ניגש אל הנגינה מתוך שמחה וחיות, ונהנה מהדרך.

המפגשים שאני מציע הם לא תחליף לשיעורי נגינה אצל מורה, אבל הם בכל זאת מאפשרים לנו לשנות את מערכת היחסים שלנו עם תהליך העבודה שלנו על הטכניקה. רבים מאיתנו גדלו על הרעיון שעיקר לימוד הנגינה הוא לימוד טכניקה. למדנו שצריך לעבוד קשה כדי שיום אחד נוכל ליהנות מנגינה. כדי להצליח צריך לסבול. כדי ליהנות בחיים צריך לעבוד קשה. אבל מה אם נאתגר לרגע את הרעיון הזה. מה אם אפשר ליהנות מתהליך הלמידה כבר מהרגע הראשון. מה אם כל תהליך ההתפתחות שלנו יכול להיות מלא בשמחת חיים ובהנאה כבר מהצליל הראשון. גם אם אני מנגן צליל אחד בלבד אני יכול לנגן אותו מתוך תשוקה ושמחה. אז אני מגלה בהדרגה שגם הטכניקה מגיעה אלי בשמחה ובהנאה. הסולמות מתרגלים את עצמם במשחקיות. הצלילים הארוכים הופכים מתרגול מפרך לחקירה פנימית ושל שמחת חיים. ביטוי של חיות. ולפעמים ביטוי של כאב, של עצב, אולי של כעס. ובתוך המרחב המאפשר הזה גם הרגשות ה"קשים" האלה, אלה שבדרך כלל קשה לנו לפגוש, זורמים בחופשיות ובנועם.

דמיינו לעצמכם שאתם לרגע מניחים בצד את הטכניקה, אבל אז מגלים שהטכניקה לא מניחה בצד אתכם. אתם נותנים לרגע לסחוף אתכם, לקחת אתכם לאן שהוא לוקח, נהנים לשמוע מלודיות מעניינות, צלילים יפים, אתם משתעשעים עם הכלי בלי לחשוב איך זה נשמע וכמה זה ״טוב״, ופתאום, בתוך המסע הבלתי צפוי הזה, מגיעה לה איזו טכניקה שרוצה להגיע. אולי אתם מוצאים את עצמכם משוטטים הלוך ושוב במעבר מסובך בין כמה צלילים, כמו צעד מעניין באיזה ריקוד מסובך. אתם לא עוצרים ״לעבוד״ על זה קשה כדי להצליח ולהגיע לאיזשהו יעד בהמשך. במקום זאת, אתם ממשיכים לשחק, ממשיכים לשוטט, ממשיכים לחקור את המעבר הזה… המ… מעניין… מה קורה כאן? כמו שמוצאים איזה פרח יפה ביער ועוצרים לחקור אותו מכל זווית אפשרית. אנחנו מתעניינים, מחפשים את היופי, חוקרים מה קורה אם נעשה כל מיני דברים. לאט לאט זה מתחיל להישמע יותר ויותר יפה, יותר ויותר חלק. בתוך המשחקיות הזאת, לאט לאט אנחנו נותנים לה להגיע בזמן שלה, בקצב שלה, ובצורה הייחודית שבה היא רוצה להגיע, הטכניקה. ושוב, כשאנחנו מרגישים רחוקים מדי, מתוסכלים מדי, כשאנחנו מרגישים את הכאב על הפער בין הקול האותנטי שלנו שמבקש לנבוע לבין מה שאנחנו שומעים, אנחנו תמיד יכולים לנגן את הכאב הזה. להתעניין בכאב כמו שהתעניינו בטכניקה, ולראות איזה קול יש לו. וכשאנחנו מנגנים את הרגשות הקשים שלנו אנחנו מניחים בצד כל שיפוטיות וביקורת. אנחנו מסבירים לקול שאומר ״זה לא נשמע טוב״ שכרגע ממש לא מעניין אותנו להישמע טוב. וכמו קסם, אחרי שנתנו למטען רגשי להשתחרר, מופיעים שוב יופי ושמחת חיים. ואולי אפילו הטכניקה השתפרה. הטכניקה לא מגיעה כדי להרשים אנשים, כדי להרגיש שאני ״טוב״ יותר, כדי להיות ״מקצוען״. היא מגיעה מתוך צורך עמוק של הקול האותנטי שלנו להישמע כמה שיותר קרוב למקור. והמסע הזה להתקרב אל המקור האותנטי הזה נמשך כל החיים. האימון מפסיק להיות דרך להגיע לאיזו רמה מדומיינת, כדי להשיג איזה יעד, כדי להיות ״טוב״ יותר, והופך להיות במובן מסוים עבודת קודש, דרך שבה אנחנו הולכים, ללא יעד. אנחנו הולכים כדי ללכת. אנחנו נהנים מהמראות מסביב, מהריחות, מהתחושות בגוף. אנחנו הולכים כדי ללכת. ולפעמים הטכניקה מבקשת מורה מסוים. אז כשאנחנו חושבים ללכת אל המורה הזה הלב שלנו מתמלא שמחה וחיות. אני זוכר את התחושות שעלו לי כשהפצרתי בעצמי שאני ״צריך״ ללכת למורה כזה או אחר כדי להשתפר, את תחושת הכיווץ, את הקול ש״אני לא מספיק״, או ״אני כל כך רחוק״, או ״אני לא בסדר״, תחושת קטנות. היום כשעולה בי רצון לפגוש מורה כדי לקבל ממנו מתנות הלב שלי רוקד משמחה, החזה מתרחב, וחיוך מופיע על הפנים.

התחלתי לנגן בגיל חמש, בהתחלה בפסנתר, ולאחר שנתיים עברתי לסקסופון. בהמשך החלטתי להתמקד בסקסופון סופרן, שבו מצאתי את הביטוי הקרוב ביותר לקול האותנטי שלי. למדתי ג׳אז ובהמשך גם מוסיקה קלאסית. אבל אז הנחתי את הנגינה ואת כל עולם המוסיקה לשנים רבות וכואבות. במשך שנים לא הייתי מסוגל אפילו להוציא את הסקסופון מהקייס. המסע שלי חזרה אל המוזיקה הפגיש אותי עם גישות גוף-נפש, מורים נפלאים, חקירה עצמית, ושינוי עמוק בגישה שלי לנגינה ולהתפתחות מוזיקלית. כשכאב הנטישה של המוסיקה הלך וגדל עם השנים, עד שהרגשתי שאין לי ברירה אלא לחזור. צעד אחר צעד חזרתי לגעת במוסיקה. בהתחלה התחלתי לנגן שירים ברזילאים על הגיטרה - כלי שהיה לי איתו הכי פחות מטען רגשי. אחר כך התחלתי ללמוד חליל צד כדי לגעת שוב בכלי נשיפה. ורק בשלב מאוחר יותר בתהליך השיקום המוסיקלי שלי הצלחתי לחזור וליהנות לנגן בסקסופון סופרן. באותן שנים של צמיחה, ריפוי וחזרה למוסיקה למדתי גישות רוחניות וגישות גוף-נפש שונות שהיה להם תפקיד מאוד משמעותי בריפוי שלי. למדתי ריפוי טראומה בשיטת Somatic Experiencing, למדתי ריפוי בקול, ואספתי לי כלים רבים שתמכו בתהליך ההתפתחות המוסיקלית שלי, ושאני אשמח לחלוק במפגשים. בתקופה הזאת גם התחלתי להיפגש עם הקלרניתן המופלא גיורא פיידמן, וגיליתי דרך חדשה, אחרת ממה שהייתי רגיל אליה ללמוד ולהתפתח בנגינה. הרבה ממה שאני מציע היום הוא בהשראת הדרך המופלאה שגיורא הראה לי. גישת ״קסם הקול המרפא״ של הגר שיר חיברה אותי לאיכויות המרפאות של המוסיקה, וגם שם עברתי מסע מופלא של ריפוי הפצע המוסיקלי שלי, ומצאתי את עצמי בהדרגה מנגן יותר ויותר וחושש פחות ופחות לגשת לסקסופון. היום הנגינה חזרה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים. היא הדרך שלי לבטא את הקול העמוק ביותר שלי, את הרגש שלי, את שמחת החיים שלי. היא גם דרך בשבילי לחקור את עצמי, לפגוש צדדים שונים שלי, לרפא את עצמי, לקבל בהירות, ולחגוג את החיים. בנגינה שלי אני נמשך היום לכל מיני כיוונים שונים ולפיוז׳ן של עולמות מגוונים - מוסיקה אתנית ממקומות שונים בעולם, ג׳אז מדיטטיבי, מוסיקת נשמה, מוסיקה ברזילאית ולשילוב של נגינה עם מוסיקה אלקטרונית. אני במיוחד נהנה לנגן במרחבים שמאפשרים נגינה חופשית שנובעת מתוך הרגע, אילתור ללא הגדרות, שנובע מתוך הקשבה ומתוך ביחד אוהב.